כִּפּוּר
"היי דקל, אני עוד מעט יוצא. נפגש שם". הייתה ההודעה שקפצה לי עכשיו בטלפון. בדיוק התארגנתי לפני יציאה מהבית. אני וחברי הטוב אגם היידר קבענו להפגש. אני ואגם מכירים שנים ארוכות, עוד מהמדבר היבש והצחיח שהיה סודק את עורנו בתקופת הצבא. אגם הוא בחור שקט ונוח, שבעיקר רוצה את השקט והפינה הנוחה שלו בחיים. בניגוד מושלם אני, דקל גבאי, מחפש כל הזדמנות לצאת להרפתקה, לחקור פינות נידחות בעולם, לטפס אל מערות לצד שביל דרך או לפרוץ למבנים נטושים מטים לנפול. בכל אותן הרפתקאות אגם תמיד הסכים להתלוות אליי כשהצעתי לו. זה סוג החבר שהוא. יצאתי מהבית להפגש עם אגם בפאב השכונתי הקבוע שלנו בדרום תל אביב. ההליכה בדרום תל אביב אל הפאב לא הייתה נעימה, כמו כל הליכה באזור הזה. במיוחד בערב. בניינים אשר לפני יובל או שניים היוו גאווה ארכיטקטורית, אשר עמדו בגאווה בעיר המשגשגת בישראל, היום איבדו כל שמץ של הוד. מתפוררים ונרקבי, כענקים גוססים אשר בשרם נמק כשצמחים דמויי תולעים צומחים מתוך קירותיהם הנמקים, הם נישאו מעל רחובות מטונפים, ומבולגנים, רחובות שהיוו קרקע פוריה לתחלואי הגיהנום לשגשג בהם. באותם רחובות ארורים דּ